לזכרו של בוקי בוקובסקי Pet Home

What to do with an old computer screen. No instructions needed. Have fun!

משפחתי המורחבת מוגדרת בשלושה מאפיינים עיקריים. הראשון - לא נעים להודות, חרשות. כן אנחנו חרשים! באמצע שיחה איתנו פתאום תרגישו שמשהו כאן לא זורם, שהתשובה שענינו ״כן היא מתה לפני שנה״ לא ממש תואמת את השאלה ששאלתם ״מצאת מקום חניה?״. אם תצאו איתנו לפאב או הופעה, דיסקוטק או פסטיגל תגלו שאנחנו נורא שקטים, מחייכים בבישנות, מהנהנים כמו העז של yellow, קצת מכונסים וחסרי ביטחון, ככה אנחנו נראים כשוויתרנו מראש על שימוש באזניים... הבעיה העיקרית בנוגע לכובד השמיעה שלנו היא התכונה המאפיינת השניה - האהבה למוסיקה. אם נעשה פעם מפגש גורף של כל ענפי המשפחה על כלי הנגינה שלהם, נמלא אצטדיון גדול (ואנחנו משפחה קטנה) פסנתר, נבל, קלרינט, בס, תופים, גיטרה, כינור, צ׳לו, טובה, אקורדיון, תזמורת שלמה. ומי שלא מנגן - שר. שמעתם פעם זמר חרש?? יש ביננו אפילו מכוון פסנתרים (מזל שזה רק תחביב). המאפיין השלישי - נושא הרשומה הנוכחית - הוא האהבה לבעלי חיים. למען הסדר הטוב אודה כי עלי פסחה התכונה הזו. היו ימים בהם השתייכתי לקבוצה המשפחתית ופעם אפילו עזבתי, זועמת ומתגרדת, את הבית שחלקתי עם הארוך כי העיז להציע שאולי היצור המדובלל נגוע הסקאביאס שאימצנו בצער בעלי חיים לא יישן איתנו במיטה... אבל אחרי שנולד גדולצ׳יק הכל השתנה. 

אצלי!  אצל אמא שלי לדוגמא, זה לא קרה. אמי היקרה שהייתה צריכה להיות וטרינרית ומשום מה הפכה לחוקרת לשון ופרופסור למשהו (זה ארוך מכדי לפרט), מאמצת חיות סדרתית, ועונה על כל הקריטריונים של cat lady, גם אלו הפחות מחמיאים. בחצר ילדותי מתהלכים להם צבים (בשם צביקה וצביה, איך לא?) עשרות חתולים, כלב טרייר שחרחר עם תסביך נטישה, תוכים שמעיפים גולגלך מראשי הברושים, ולעיתים ציפור פצועה, כמו טוויטי העורב. כולם מקבלים אוכל בשפע, תרופות על פי צורך, ובעיקר אהבה. צביקה הצב, מסתבר הולך אחרי אמא שלי לכל מקום ופעם אפילו שמענו אותו שר... (טוב, אבל אנחנו חרשים, אז אולי זה היה דוד השכן).

לפחות פעם בשנה רועת החתולים הקטנה, הלא היא אמי, נופשת לה בחו״ל ובטרם תצא לה עם אבי לטיול הקבוע (משהו בין שבועיים לארבעה שבועות) היא ממטירה על ילדיה חתולים וכלבים לרוב, כל אחד עם הוראות הפעלה מזון ותרופות. אני ואחי הקטן, רועי קיבלנו משמורת משותפת על בוקי הכלבלב. ימי חול אצל רועי וקרן אישתו, שביתם הקט מלא בארנבים, חתולים עוורים (ריי וסטיבי, הפורטים עלי גיטר! בחיי), וכלב, ובסופי שבוע אצלי בכפר סבא.

מכיוון שלהתווכח עם אמי זה לא כדאי - הנהנתי ועשיתי עצמי מקשיבה לכל הוראות מתן התרופות ללב החלש של הכלבון, סוגי המזון היבש הרטוב והלח שהוא אוכל ועוד איחסים כאלו, והסעתי אותם לשדה התעופה, ובעוד הם חורשים את ארופה בקראוון, התחיל בוקי את חופשתו אצל רועי בעיר הגדולה תל אביב. כשהגעתי, לאחר כמה ימים, מלווה בשני בניי להחזיר את בוקי לביתו, נזכרתי בפרט קטן אך משמעותי: בוקי הוא אמנם כלבון חמוד להפליא אך גם היצור הכי מסריח עלי אדמות!! באוטו, בדרך לכפר סבא, חלונות פתוחים לרווחה, ילדיי מייללים בגועל, ואני מתחננת לפניהם שמישהו יפליץ כבר להפיג את הצחנה, נפל לי האסימון! למה יצאנו חרשים ולא תתרנים למה? וכך עברו ימינו באדי סרחון, איסוף מוקשים מהדשא וטיולי בוקר וערב ארוכים במיוחד. 

אולם בזאת לא נסתיימו תלאותי. יום אחד כשהגעתי להשקות את גינת הוריי, דלגתי לי בעליצות מעל קרץ החתול האסופי, קרץ התעלם באנטיפתיות, "סנוב" פלטתי "משחק אותה קשוח...פעם היית מת לטיפת תשומת לב." שניה אחר כך הכתה בי האירוניה... קרץ לא מת לצומי, הוא פשוט מת!  זו לא קשיחות - זו צפידת מוות.. 

 בבעתה ברחתי מזירת הארוע,  וכשחזרו לי העשתונות שבתי מצויידת בטוריה ובטוני סופרנו (הלא הוא הארוך- שמגלה קור רוח מפחיד ברגעים כאלו) וקרץ - נפוח, ונוקשה, נעטף בחלוק ישן ונקבר בשדה בקבר לא מסומן.

מידי יום התקשרה אמי לבדוק מה שלום החיות שלה. מי קיבל אנטיביוטיקה? למי יש בעיות נשימה? מה שלום הלב של בוקי? הוא ממשיך לצלוע? ובין היתר התעניינה גם בנו...

אז אחרי שמת לה חתול on my watch, והצליעה של בוקי החריפה (דלקת פרקים, קבע הוטרינר, כן, אפילו שם הייתי), ואחרי שהתרגלתי לצחנת הריקבון, הבנתי שדרך הכפרה היחידה שנותרה לי היא חנפנות. 

וככה אני מתחנפת: 

בית חתולים או מלונה לכלבים קטנים בחצר הוריי

מני מותק

תהליך העבודה על המסכים הישנים האלו שימח מאוד את קטנצ'יק שגילה כי לוח האם ולוח הלגו משעשעים באותה מידה....

גם פנים המקלדת מגניב

סוף דבר - קטע זה נכתב בקיץ האחרון לחייו של בוקי המסכן שלנו שמת לפני מספר חודשים ממחלת לב. בנסיון לאחות את
ליבה השבור לרסיסים של אימי, אומץ הכלב פרנקלין המתוק, בשבת אימוץ של כפר סבא ורעננה אוהבות חיות

 אולי יזרקו לי עצם? פרנקלין בפוזה אופיינית

יקירא - מא???

See how I turned a vintage salon hair drier into a lamp

אי שם בשנת תש"מ, התרחשה לה ללא הפרעה כיתה ד'1. שלוות צברים צעירים, אבק גירים וחמש אבנים שהופרה עם בואה של סנונית ראשונה למה שיהפוך עשור אחר כך לשצף גל של עלייה. פאינה! 

בוקר אחד היא הגיעה, בבושקה בת עשר קטנה וגוצית, מחברת ועט ביד שמנמנה ואותיות קיריליות מפענחות שפה עברית קדומה. ריח אחר, מראה סובייטי ומבטא. 

נרתמנו כולנו  כאיש אחד לא לקלוט אותה ולא לקדם עלייה משום סוג. בגיל 10 כבר היינו מיומנים בהצגה מושלמת למורים תוך הפיכת חייה של "המטריושקה הרוסית" לקשים עוד יותר. בלי לתכנן וללא מילים נדברנו - מסך הברזל זה כאן!

לא התעללנו - כמובן, היינו מתוחכמים מידי לזה, אבל לרגע לא הנחנו לפאינה לשכוח שהיא אחרת, שונה, ולא ממש רצויה. היום נחמץ הלב לחשוב עליה וכאבי היוהרה הישראלית שלי מציפים ומטרידים, אבל אז - כל נסיון לטעת בי מעט חמלה נכשל.

אי שם באותו תש"מ קראתי מאמר בשם "יאקירמא" שריגש והותיר רושם בל ימחה. (ילדים בני 10 קוראים כאלו מאמרים כשיש להם אמא סטודנטית מתלהבת) המאמר שעסק באורחות החיים של שבט היאקירמא, תאר, תוך שימוש בטכניקת "ריחוק אתנוגרפי" או "הזרה" את חיי היומיום של האמריקאי. (יאקירמא = אמריקאי בהיפוך אותיות) וכך לדוגמא במקום לומר שבכל בוקר מצחצח האמריקאי את שיניו נכתב במאמר כי טקס הבוקר כולל "הכנסת אוסף שערות קטן עם חומרים מאגיים מסויימים, והנעתו בתנועות טקסיות מוכתבות מראש". ולמה לדעתכם התכוון המחבר, הורס מינר, במשפט הבא? "בכל בוקר הגברים בשבט שורטים את פניהם עד זוב דם באמצעות מכשיר חד"?
הרעיון במאמר, שנכתב בשנות החמישים הוא "לימוד פרק ביחסיות תרבותית, היינו בראייה... פחות שיפוטית של התרבויות השונות" בדמיון ולא בשוני בין החברות ובבעיות הטמונות בתיוג האחר. (ותודה לויקיפדיה על המידע).

לצערי, האנלוגיה בין היאקירמא לפאינה חמקה ממני באותם ימים. שום היקש לא נוצר, ורק משפטים מזעזעים  כגון  "נשות השבט נוהגות מידי פעם לאפות את ראשיהן בתנור"  נותרו צרובים במוחי.

אופות ראשיהן בתנור. תנור! ...


שנים רבות אחר כך מצאתי תנור. וחשבתי על פאינה.

אוקיי, מצאתי שניים. בעצם קניתי- שניים ב- 150 ש"ח. לא, לא חסר שם אפס....

מלא אבק!


בניגוד לתיוגיות של גיל עשר, החלטתי לא לתייג את התנורים האלו ומיד הזמנתי את האיש וידי הזהב על מנת לפרק, ולעשות repurposing קטן ומתבקש.

אבא פרק ותיקן, ואני מרקתי ואיבקתי.

מכיוון שזו לנו פעם ראשונה של שיפוץ פריט כזה, בחרנו להתחיל במייבש הרעוע מבין השניים, כדי לכאוב פחות על כל טעות.

תוך כדי עבודה גילינו כי חלק ניכר מן החלקים שבורים. הפרספקס השקוף הותך בכמה מקומות ונשבר והיה צורך לחתוך את קימוריו, דיסקית פלסטיק אחורית נשברה אף היא אולם הצלחנו להדביק ללא צלקות חמורות.
לבסוף צבענו את בסיס המנורה בכתום עז (לא יודעת למה, ואני גם לא ממש סגורה על הצבע. תמיד אפשר לשנות) ומיקמנו בסלון ביתי.

יש חיבור לחשמל ממש ליד, כך שאין בעיה במיקום

מתג הפעלה (שבאמת עובד!)

מי זו דליה סופר?

אחרי כמה תמונות חשבתי שאולי בעצם צריך לשנות את מיקום המנורה. מה אתם חושבים? ליד הספה הכתומה, או הכחולה?

חוץ מהמנורה הבית מתחדש בימים אלו בפריטים סרוגים. אחרי קורס כיפי אצל איילת נוי מנווה ירק (המעבירה בעיקר סדנאות וחוגי קרמיקה) התחלתי לסרוג במרץ, תוך יום נסרג לו השטיח הצהוב הזה:

אליו התווסף תיק תכלת שנפרם, ותיק חאקי שהייתי שמחה להשתמש בו, רק שהוא נורא כבד...

מקווה שעד הפוסט הבא לא אסרוג כיסוי לכל הבית.... (בלילות המתקררים מתחת למנורת המייבש שלי - פיתוי גדול)

Ars Poetica

(נכתב באמצע לילה רועש במיוחד - לא על עיצוב, כן על עצבים. בשביל מה יש לי בלוג, אם לא לאוורר?)

אני כפרסבאית. כאן נולדתי, ולמעט בגידות קלות דרומה, צפונה וניכרה, כאן העברתי מרבית ימיי. למבקר המתעניין, כך הבנתי, נראית עירי יישוב מנומנם, פרברי, מבוסס. ״אין כמו החינוך בכפר סבא״ שמעתי אומרים (שטויות במיץ עגבניות), עיר נקיה, תרבותית, טיפה׳לה משעממת, אבל עם מדרחוב נחמד, קונסרבטוריון משובח, ופארק גדול ומגניב.

אז יש כפר סבא של מעלה - כנראה בדמיוננו, ויש כפר סבא של קפלן. 

אני גרה בקפלן, מובלעת מזרחית ערה ובועטת של עיר שנרדמה בשמירה. קפלן - שכונה של פעם שנלכדה בעכשיו. אוכלוסיה דלת אמצעים שוכנת בכפיפה אחת עם משפחות אמידות בורגניות, אנשים קשי יום עם יושבי משרדים ונהנתנים. בקפלן החתולים רודפים אחרי הכלבים, אבוג׳ילדות מנומרות מתיירטות לאויר ותופסות ציפורים המומות, (ואם לא הייתי רואה את זה במו עיני, לא הייתי מאמינה) בקפלן יש תרנגולים (עם שעון ביולוגי משובש קשות), תרנגולות (בעיקר לפני יום כיפור), חמורים, סוסים, עיזים, שועלים, קיפודים, ומה לא. 

במקום ג'יפ

בקפלן יש שדות אינסופיים של כרוב, וגזר, חצילים, אבטיחים, עגבניות, תותים, תלוי בעונה, יש אפילו יער העונה לשם המקורי ״יער קפלן״ ואפשר לבלות בו שעות. שעת בינערביים ביער, בשדות, היא סוג של טיפול פסיכולוגי.

בקפלן יש עדיין מרכז מסחרי עם תופרת, מאפיה קטנה, מכולת, קצב, ירקן, מספרה שכונתית, ומישהי שעושה גבות ושפם. יש פיצה ותחנת לוטו, יש אפילו עורכת דין. ערב אחד צעדנו, הארוך ואני, ראינו בסמטה קטנה אנשים ישובים אל שולחנות, הצצנו פנימה: באמצע השכונה  - מסעדה! חומוצ׳יפסלט ושיפודים.

בקפלן יש אליהו אחד עם סיגריה וקטרקט, שמוכר ירקות במרפסת, גם בשבת. ואם חסר לכם משהו יש עוד מכולת קטנה שפתוחה כשהכל מסביב סגור, למרות שפעם כשנכנסתי וביקשתי מילקי הסתכל עלי המוכר בתימהון וניסה להבין אם מילקי זה קוד למשהו.

בקפלן כמעט לכל הרחובות קוראים תרי-עשר, מה שמקשה מעט על הנחיות הגעה: סע בתרי עשר עד הכיכר ותפנה ימינה לתרי עשר, אחרי שלושה במפרים תחנה, ותמשיך ברגל עד תרי-עשר, מה לא ברור?

בקפלן יש חווה חקלאית, יש גינות אורגניות נהדרות, ובראש הגבעה -בית הספר הדמוקרטי על שם יעקב חזן. שתי דקות הליכה מביתנו פרוש לו כל הטוב הזה, החינוך, הירוק, המרחב, היופי.

בית הספר הדמוקרטי ושדה הכרוב הסמוך לעת ערב

כל כך הרבה יופי! כל כך הרבה כיעור!

למה כיעור? כי בינות לשדות, ליער, לבית הספר, למספרה, יש ים של ערסים. כן, ערסים, לא מתביישת להגיד, לא מצטערת, לא מתנצלת. גם אם זה לא פי.סי: יש פה ערסים! ערסים שזורקים זבל לרחוב, סתם ככה כי למה למלא את הפח? ערסים שיושבים בגן הציבורי מול הבית עד ארבע בבוקר עם נרגילות ובירות וצווחות וקללות. ערסים שמוציאים כל יום חמישישישבת את מכונת הקריוקי המפוארת שלהם לגינה ודופקים חפלה בדציבלים מופרעים עד אור הבוקר. ערסים מזייפים, ערסים מסלסלים במזרחית, ערסים מזמרים לאהובה שעזבה, ערסים מתפייטים, ערסים עורגים לאמא, ערסים מתבכיינים. ערס פואטיקה!

דרך אגב יש כאן גם לא מעט ערסיות. ערסיות לא שרות - את זה עושים הטווסים שלהן- ערסיות מחליפות מתכונים בשבע בבוקר ביום שבת מחצר בית אחת לשניה בווליום אימתני כשחלוני נלכד באש הצווחות,  ערסיות צורחות רוב היום, ולא ברור על מה. ערסיות יושבות במרפסת לעת ערב (אם אין קריוקי) עם עוד שלוש או ארבע ערסיות נבחרות, מרימות פטריית עשן ומקריאות זו לזו סמסים מהחבר/בעל  ומנתחות אותם עד אור הבוקר. זה נשמע בערך כך.

"כתבתי לו:

מותק, זה לא מקובל עלי שתזלזל, הבנת? איתי לא משחקים. אני רוצה כבוד, פרח, חיבוק, מילה טובה, לא עשו אותי באצבע, שמעת?" ועוד ועוד שורות ארוכות של איומים על מותק וממי.

ואז תשובה, מותק עונה. בדרך כלל באופן חד הברתי: "טוב"

לפעמים, אחרי סימוס ארוך ומאיים ממי מוסיף: "נשמה, חולה על התחת שלך."

ככה, לילות שלמים. לילות קיץ.

תסגרי חלון, תמליצו לי? תפסיקי להתלונן, תדליקי מזגן ולכי לישון? אז זהו, שניסיתי.

הדלקתי מזגן. הבית הצטנן לאיטו, עצביי שככו, נפלתי בלאות יוגבים על המיטה, עצמתי עיניים בהתכוונות מוחלטת לא להתייחס לרעידות הקלות של הבית ממערכת הסראונד של שכניי. כמעט הצלחתי.

צלצול בדלת, ואחריו עוד אחד קצר ונוקב, הארוך פותח. ערסים בדלת: "כבה ת'מזגן, כפרה אח שלי, זה מה זה מפריע, באמא'שך"
ועל זה נאמר:

Serenity Now!

לרגל חוק הקריוקי שיצילני מיד (ופה) כל אלו!

בור ועם הספר

בשבילי ספר זה התרגשות. דפים פריכים, ניחוח דפוס (מפעם), תנוחת שכיבה נוחה שתאפשר קריאה עד אמצע הלילה, תיק פעור במושב לצידי ומתוכו מבצבץ ספר שיעזור להעביר את רגעי ההמתנה לילדיי שהתפזרו להם בחוגים שונים ומסגרות, שניצלים שרופים כי הפכתי עמוד במקום חזה עוף. החוויה הפיזית של דפדוף בספר חדש כל כך עוצמתית בעיני שלמותר לציין שאת כל תחליפיו  האלקטרונים למיניהם אני פוטרת בבוז יהיר שמשווה לי ולו לרגע נופך אינטלקטואלי.

מבט לסלון מפינת האוכל

שמיכת קרושה שמצאתי בגראז' סייל בסן פרנסיסקו והספה היא (חיקוי) של  Le Corbusier 

בכיתה ב' כבר הייתי תולעת ספרים, וספר היה המתנה המועדפת בכל הזדמנות. ההנאה הגדולה ביותר הייתה קריאת מספר ספרים במקביל כך שרגע ההרדמות מיזג את עלילות כל הספרים לכדי מרקם הזוי, קסום וצהבהב מאורה של מנורת הקריאה. בבית הספר חיכיתי לשיעורי ספרות ופה ושם פגשתי מורים ומכרים שהדריכו, הפנו, יעצו והלהיטו את היצר שבער ממילא. בתיכון הייתה לי הזכות להיות תלמידה של מינה שטייניץ (אמא של כן, כן, האוצר לשעבר)  שלימדה אותי להיות בררנית, פחות תמימה ויותר ביקורתית, ויחד עם זאת עוררה בנועזות שלה  התלהבות וסקרנות שלא חוויתי מעולם. כשמינה דיברה על מקבת - שייקספיר הקשיב...

שבוע הספר, העידן הדיגיטלי ו"ארבע במאה"  (שלוש ב 99,  1+2) הפכו לאחרונה אפיטומיזציה של תופעת הפיחות בספרות והזלזול במילה הכתובה. אבל בשבילי, חובבת מבצעים שטחית שכמוני, אלו יריות פתיחה לבולמוס רכישות תאוותני. חמושה במנטרה עליה גדלתי "ספר זה נכס" ובידיים מזיעות ואדומות ממאמץ (שכחתי שיש עוד מנטרה "ספר זה כבד"), ערמתי שורות כפולות של ספרים על מדפים עמוסים לעייפה.

וכאן העלילה מסתעפת. אהבת הקריאה שלי עומדת בניגוד מוחלט לתחושתם של ילדיי לגבי אותה פעולה. גדולצ'יק מסתתר מאחורי דיסלקציה, וקטנצ'יק מסרב לקרוא בכזו נחישות שרק שוחד (אודה ואבוש!!! מאוד אבוש!!) מקרב אותו אל מדף הספרים. בנים גידלתי.... ולא שלא ניסיתי. ריטואל ההשכבה אצלנו  (כל ילד בתקופתו)  כלל הקראה של לא פחות מארבעה ספרי ילדים על בסיס לילי. לרגלי מיטת תינוקות, בקבוק מים לצידי להרגיע גרון ניחר, הקראתי את עצמי לדעת, ועוד השארתי מקום לשאלות... לשווא. כשם שהייתי מחוברת לספרים בילדותי התחברו גדולצ'יק וקטנצ'יק למכשירים אלקטרוניים נוטפי ציוצים ויריות ואני נדמתי.

נסיון אחרון עם גדולצ'יק:

זהו המדפון הנעלם של umbra (אפשר להשיג בישראל דרך רשת "סוהו")  

נכשל! 

אני מתמקדת בעצמי ובעצמי בלבד! 

תסכימו איתי שהמקום האידאלי לקריאה הוא המיטה בחדר השינה. אבל יצירת פינת קריאה אישית קצת בעייתית אצלנו. חדר קטן עם מיטה ענקית המאפשרת רק שידת צד אחת, עליה השתלט איש אחד ארוך מאוד (שקורא קיצור תולדות האנושות, ותורת המשחקים ועוד כל מיני ספרים שאני צולחת עד עמוד 27).

אה, וגם שקשוקה שתיים ושלוש  כשקטנצ'יק מצטרף

 נדחקתי לקיר. תרתי משמע. ומהקיר יבוא עזרי. פתרון פשוט ויעיל עד מאוד. בלי מדפים נעלמים ופלאים טכנולוגים. קולב, ספר, מיטה.

ולסיום, כדי שלא תחשבו שספרים הם רק בשביל לקרוא, הנה עוד שימוש נפוץ שאני עושה איתם. "פנקס שרות" לדוגמא קיבל שימוש נפלא. בדרך כלל ספרי צבא (ועוד בשני כרכים) לא מעודדים קריאה, לפחות לא אצלי, אבל הם מעולים בהסתרת כבלים ושקעים מכוערים. הנה כך:

חוץ משלושת הספרים התחתונים יתר הספרים נקראו במהירות זו או אחרת על פי ההתלהבות. מומלץ להתרחק ככל האפשר מהספר הנוראי "בית ספר ליופי של קאבול" וגם hope in a jar לא שוס גדול...
רואים את עיני הממיר מציצות במבט תמה? שלושה שקעים ו100 נורות מוסתרות על ידי שתי הערמות הללו..

ותודה לעפרה שהמריצה אותי בעדינות לכתוב...

kids' project

OK, so I am not a fan of kiddies craft. To be honest, I never kept any of my kids' craft from preschool and kindergarten - in a mysterious way these crafts always ended up in the trash bin, followed by a heartbreaking story of how these masterpieces got lost, broken, or what not...Luckily my sons never cared much and never got too attached to their own creations, and this situation could have been kept to this day had it not been for little guy who recently started "helping" me with my projects. "Help" in his dictionary means inventing a crazy project, hunting for needed material, which only he knows (usually dressed as a pirate or a soldier, preferably at dusk...) and following secretive steps until an undetermined completion of ....something. I decided to guide him a little this time and we went out to hunt for planks of wood. We then painted them in various colors and attached them to an outside wall in our front yard. To make the project more educational little guy stenciled words of his choice onto the planks in Hebrew and in English. Every now and them he adds more painted planks. Scroll down to see what he has done so far.  

יש מצב שעם קריאת הפוסט הזה חלקכם ינתק מגע עם "כל הדברים היפים" שלי, כי מה שאספר עכשיו ממש מכוער, ממש ממש מכוער!!

אוקיי - הנה זה בא: מעולם לא שמרתי יצירה של הבנים שלי! 

אף - פעם !!

(אתם עוד כאן?? מישהו??)

אם התגברתם על הזעזוע סימן שגם אתם השמדתם תפארות יצירה למיניהן שעברו את סף דלתכם בשלב זה או אחר. ההבדל הגדול ביננו הוא שסביר להניח ששמרתם מדגם קטן משפע ההדבקות, קופסאות קורנפלקס מצופות נייר קרפ, בקבוקי אקטימל מלאים גרעיני שעועית (רעשנים??? seriously???) ציורים ועבודות דבק חול שהזאטוטים הביאו מהגן. אצלי הם לא עברו את מפתן הבית! 

עם גדולצ'יק זה היה קל - הוא לא אהב לצייר, לא נמשך להדביק, לא צבע - רק התבונן והקשיב, ובכל פעם שבישלתי משהו הוא ישב על השיש, ערבב, קיפל, בחש, טעם, ואכל. ילד למופת! איך לומר - התעסק באומנות מתכלה....

גדולצ'יק בקטנותו. אומנות מתכלה בצבעי ידיים.

קטנצ'יק לעומתו סיבך את העניינים. יום יום חזר מהגן ( "קטנטנים בעמק"  הנפלא והממולץ ביותר) עם צ'ימידן מלא עבודות יצירה - בעיקר דפים עליהם מצוייר קו חלוש רועד מלווה בהסבר בכתב ידה של אילנה הגננת כגון "חיילי star-wars נלחמים בפינגווין הרשע." עם הציורים הסתדרתי בקלות דווקא - אחרי שני "וואו" ושלושה "מהמם" הייתי בטעות שוכחת אותם באוטו, ופעם ב- מעיפה הכל לפח (הכי טוב בתחנת דלק, או בבהמתנה לשטיפת המכונית - ככה משמידים ראיות). אם יצירה הצליחה להתגנב הבייתה היא קיבלה מקום של כבוד במוזיאון המקרר, ואחרי יומיים תערוכה - נו, אתם יודעים...

היו גם יצירות תלת מימדיות. קטסטרופה!  מהן היה קצת יותר קשה להפטר - על אחת במקרה דרכתי, אחרת התפרקה מעצמה, שלישית נתנה במתנה לסבא וסבתא, בקיצור קרמה רעה תקפה יצירות בביתנו...

אבל קטנצ'יק לא ויתר - כל פעם שראה אותי עם צבע ביד, ביקש לעזור, כל ניסור - צריך להזהר על ידיים קטנות שנדחפות, מקדחה - סיבה למסיבה. איפה המברג? אצל קטנצ'יק בחדר. זרקתי יצירות וקיבלתי תכשיט!

משום מה זה דווקא מצא חן בעיני - נעשה פרוייקטים ביחד - לא יצירות - פרוייקטים!  זה אפילו כיף- אם להודות על האמת. 

להלן דוגמא מהעת האחרונה: קטנצ'יק רצה לנסר ולצבוע, אז יצאנו לטייל ואספנו קרשים מכל מיני סוגים - גם כאלו עם מסמרים וזיזים.

עם פלייר שלפנו את המסמרים, בעזרת משייפת החלקנו זיזים, ועם המסור ניסרנו כל קרש לגודל רצוי.

על מגש גדול ערבב הילדון ורקח צבעים כראות עיניו, כל קרש בצבע אחר ואחרי שהצטברה ערימה מכובדת של קרשים בצבעים עליזים, החליט שנתלה אותם על הקיר!

טוב, קצת נבהלתי... אפילו ממש נבהלתי!
כדי להרויח זמן הצעתי שאולי נכתוב עליהם משהו. חינוכי, לא? אחרי הצעות כמו "קונג-פו פנדה" ספיידרמן" ו - "clone troopers" (קטנצי'ק) ו" אהבה, חמלה, שלום עולמי" (אני???) נצפתה נטיה ברורה לכיוון מילים קצרות יותר וכמעט כל יום ישב הילד בשמחה וכתב מילה שעלתה במוחו. עלו גם מילים כגון אלו:

אבל אותן הנחנו  בעדינות על הניאגרה. (ומי שמכיר את המשפחה שלי יודע שמילים כאלו מתקבלות  אצלנו בתשואות וברכות ו"הילד גאון, פשוט מחונן, אני אומרת לך..." וכל אורח שמבקר בשרותים יוצא עם נושא חדש לשיחה. רק גדולצ'יק ששייך לזן עדין ואצילי קצת מתבייש.)

את היתר תלינו, ולא בחדר.
לצד שער הבית עומד לו קיר בטון חשוף שמשווע למהפך. צבענו בטורקיז (נגד שדים ורוחות) ופרוייקט מילות הקרש שלנו יצא לדרך.

מידי פעם אנחנו תולים מילים חדשות, מוצאים עוד קרשים, הוספנו גם מסגרת שננטשה ברחוב. שיקום שכונות סטייל? אנחנו אוהבים...

אפילו הארוך נלכד (בעל כורחו) בשימחה ובוקר אחד ניקה, קרצף ותפעל את המזרקה הישנה שלנו.

נעדכן כשהקיר יתמלא.